רע סופר הרגיש שהשימוש בפטריות מרפא הציל את חייו.

אז הוא החל לגדל אותן בעצמו

כתבה של איילת שני – עיתון הארץ

ספר על עצמך.

אני רע, אני חושב שאני איש שבטעות נולד בן אדם ולא פטרייה. מה שאני עושה בחיים זה

לגדל פטריות שנותנות מזור לבני אדם. לא תמיד היה לי את הרצון הזה, אבל ברגע

שנחשפתי לסגולות שלהן כל המטרה שלי בחיים היא להביא אותן לקדמת הבמה. זו מטרת

חיי.

ומה קרה בחייך עד הנקודה הזאת? באילו תחנות עצרת עד שגילית שאתה בעצם

פטרייה בדמות אדם?

רק שיהיה ברור — אני לא באמת מאמין שאני פטרייה, כן? אבל אני מאמין שיש לי יכולת

מיוחדת להבין אותן. כבר כילד אהבתי לבלות שעות ביער ליד הקיבוץ שגדלתי בו וללקט

פטריות. אחרי שהשתחררתי מהצבא יצא לי לראות תוכנית תיעודית על אנשים שחיים בטבע

פטריות. אחרי שהשתחררתי מהצבא יצא לי לראות תוכנית תיעודית על אנשים שחיים בטבע

בארה”ב. היה שם זוג שאסף שלשולים ומכר לדייגים, וזוג אחר שגר בקרוואן, הסתובב

ביערות, ליקט פטריות ומכר למסעדות. התהפנטתי. זה נשאר לי בראש, כמו צל. בינתיים

התקדמתי בחיים שלי, התחתנתי, הקמתי וניהלתי פארק דיג וקמפינג. בעקבות אשתי

לשעבר עזבתי את הצפון. עברנו יחד למרכז, עשיתי תואר בקיימות ברייכמן, עבדתי על מיזם

עסקי־חקלאי. חייתי את החלום, אבל הייתי אומלל ברמות.

למה?

לא הייתי בסביבה הטבעית שלי. התחילו לי חרדות. קשיים מול עצמי, לא מול העולם. משהו

שלא הכרתי קודם. המיזם שלי קרס. הגעתי למצב שאין לי שקל על התחת, לא טוב לי בבית,

הכל שחור. החלטתי שאני עוזב הכל. הודעתי לאשתי שאנחנו נפרדים וחזרתי להורים בצפון.

מפורק. למזלי היתה לי כלבה שפשוט הכריחה אותי לצאת מהמיטה, כי צריך לטייל איתה.

חזרתי ליערות, לנחלים ולפטריות. בגלל שאני באמת מכיר את היער היטב, מצאתי כל מיני

פטריות מוזרות. הצטרפתי לקבוצת פטריות בפייסבוק, והעליתי תמונות של פטריות

שמצאתי. התמונות האלו הביאו אליי כל מיני מיקולוגים. התחלתי להעשיר את הידע שלי

בתחום — ממיקולוגים, ממלקטים שפגשתי ביער, מספרים, מקבוצות — העולם הזה שאב

אותי. הייתי עדיין לבד, גר אצל ההורים, מרושש, אבל משהו ברוח שלי התחיל להתרומם.

הרגשת שאתה נוגע במשהו.

כן. הרגשתי שכשאני עם הפטריות אני בן אדם אחר. אני אומר לך את זה עכשיו ומצטמרר,

כי ממש ככה זה היה. אני יוצא ליער בחרדות אימים, מרגיש שעוד שנייה אני עומד למות

מהתקף לב, ואיך שאני נכנס ליער, אין יותר חרדות או מחשבות טורדניות. יותר מזה — אני

מרגיש טוב. חי. שמח. מרגיש שאני כמו איזו חיה, שרק רוצה להגיע לעוד ועוד פטריות.

התחלתי לראות את הקשרים בין סוגי פטריות, בין פטרייה מסוימת לעץ מסוים. אחרי

שנתיים ביער אפילו גיליתי כמה זנים חדשים שרשומים על שמי, וגיליתי ש”אמנית המוות”,

הפטרייה הרעילה ביותר בעולם, גדלה גם בישראל. בערך בתקופה הזאת פגשתי אדם

מיוחד, עידו שמו. ישראלי שמגדל פטריות בבוליביה. הצטרפתי לקורס גידול פטריות שהוא

העביר. היה קורס קצר ושטחי יחסית, אבל נוצר בינינו קליק. אחרי כמה חודשים הוא התחיל

לשלוח לי תמונות והודעות על כך שהוא הצליח לגדל פטריית קורדיספס. ואני אומר לעצמי

לשלוח לי תמונות והודעות על כך שהוא הצליח לגדל פטריית קורדיספס. ואני אומר לעצמי

“מה הוא רוצה ממני הנודניק הזה עכשיו. יאללה, שחרר ממני”. הוא לא שיחרר.

כדאי שנפתח פה סוגריים ונעיר שזה לא טריוויאלי שהוא הצליח לגדל קורדיספס,

משום שקורדיספס צומחת על מצע חי. היא מתפתחת בתוך זחלים וניזונה מהרקמות

שלהם.

אף אחד בעולם המערבי לא הצליח לגדל קורדיספס לפני עידו. הוא שיכנע אותי גם להתחיל

לצרוך אותה. הרגשתי שינוי, אבל אמרתי לעצמי טוב, אחרי שהוא אכל לי את הראש ככה,

ברור שהפטרייה משפיעה עליי. קניתי ממנו המון פטריות וחילקתי למכרים שלי. ניסוי. אחרי

כמה שבועות אני מתחיל לשמוע דברים מטורפים. בדיקות דם שהשתפרו. האחיות שלי,

שסובלות מאנדומטריוזיס, מספרות לי שאין להן כאבים יותר. אמרתי אוקיי, יש פה משהו

שאני רוצה להיות חלק ממנו. אמרתי לעידו — אני רוצה להיות נושא הכלים שלך. קניתי

ממנו פטריות ומכרתי בקהילת המטפלים. לא התפרנסתי מזה, אבל המשכתי לראות ולשמוע

על התוצאות.

ומתי החלטת לזנק למים?

קצת לפני הקורונה עידו עזב את הארץ לווייטנאם, לגדל את הפטריות שלו שם. יום אחד

הוא מתקשר אליי, כולו בוכה. גמור. מספר לי שמעיפים אותו משם, כי הוא לא חוקי. הייתי אז

מנהל התפעול בקייאקי הגושרים. כששמעתי אותו ככה, שבור, אמרתי לו “אתה יודע מה?

יאללה. אני עוזב הכל. אנחנו נקים פה בישראל תעודת ביטוח לעשייה שלך”. הוא שלח אותי

לאיזה מחסן שהיה לו בחרב לאת. היו לו שם כלים ותרביות ששכבו במקרר שלא עבד איזה

שנה. לקחתי הכל. במשך תקופה, יום־יום, שוחחנו שעות בווידיאו — והוא לימד אותי את כל

תהליך הגידול. השתלטתי על חדר אצל ההורים שלי ועשיתי לי שם חדר הפרחה. לקחתי

מכולה בשטח של הקייאקים ועשיתי ממנה מעבדה — וככה, כל יום, הייתי מגיע בארבע

בבוקר, בוחן את התהליכים, מתקן, משיג חומרים. בסוף גדלו פטריות. אני לא יכול אפילו

לתאר לך את ההרגשה. הצלחתי לגדל קורדיספס.

בלי זחלים.

בלי זחלים.

לזחל יש קרוב ל– 30 תהליכים מטבוליים בחיים שלו עד שהוא הופך לפרפר. כדי

שהקורדיספס תגדל בתוך הזחל, היא צריכה שהנבג יידבק לאזור ספציפי בגוף שלו, בתזמון

ובשלב ספציפי של חיי הזחל, ובטמפרטורה ספציפית.

הסתברותית, זה אירוע בעייתי.

הסיכוי הוא אחד לטריליוני נבגים, נראה לי. עידו הצליח להתחקות אחרי התהליך הזה

ולדמות אותו. אנחנו מגדלים את הפטרייה על מצע מיוחד של דגנים, שאנחנו מעשירים בכל

מיני ויטמינים ומרכיבים שקיימים בחרקים. מדמים את מחזור החיים של החרק. יש גם עניין

של כמות מזון, טמפרטורה, לחץ, כמות פחמן דו־חמצני. הרבה משתנים.

אנחנו יושבים עכשיו בחוות הגידול שלך בכפר יהושע. איך הגענו מהמכולה הקטנה

בקייאקים עד הלום?

גייסתי שותפים — אנשים שמבינים בעסקים, רגולציות וכספים — והתחלתי לגדל פטריות

בחווה קטנה בבית הלל. כשפרצה המלחמה פינו אותנו מהצפון ועברנו לכאן. היתה תקופה

ארוכה של חוסר ודאות, לא היה לנו היצע, הרבה פטריות הלכו לפח, היינו בתחושה שאין

טעם להשקיע בלוקיישן חדש, כי תיכף נחזור הביתה. אבל בינתיים החודשים חלפו, והמשכנו

לשלם כסף ולא למכור כלום. זה היה מתסכל וקשה. תקופה מאתגרת, שאיכשהו התגברנו

עליה. עכשיו התייצבנו. הקמנו תשתית טובה. אנחנו מתקדמים.

“התחלתי לצרוך פטריית קורדיספס והרגשתי שינוי לטובה. חילקתי

למכרים שלי כניסוי. אחרי כמה שבועות אני מתחיל לשמוע דברים

מטורפים. בדיקות דם שהשתפרו, למשל. אנשים חולים שהפסיקו

לסבול מכאבים. אמרתי אוקיי, יש פה משהו שאני רוצה להיות חלק

ממנו”

אתה מגדל פטריות מרפא כמו ריישי, קורדיספס, היריסיום. יש הרבה עיסוק בפטריות

בשנים האחרונות, רק לא באלו. אנשים מתעניינים בפסילוסיבין.

לגמרי. כל הזמן פונים אליי בבקשות לפסילוסיבין. אז לא. אני לא מגדל אותן. יש לי המון כבוד

אליהן, אבל אני לא עושה את זה, כי זה לא חוקי.

בדרכן אל המיינסטרים, הפטריות, כמו הקנאביס, צריכות להתמודד עם עולם

הפארמה. זו משוכה גבוהה. בעולם הפארמה לא אוהבים דברים שאין עליהם פטנט.

זו עוד סיבה שאני לא מתעסק עם פסילוסיבין. אני ממש לא רוצה להגיע למקומות האלה.

אני לא רוצה להפוך את זה לתרופה, כי עולם התרופות הוא מורכב ומסובך, ויהיו כל מיני

תאגידים שישימו רגליים בגלל אינטרסים כלכליים. בסוף השאיפה שלי היא לקרב את המזרח

למערב. בסין אף אחד לא שואל מה הפטרייה הזאת והזאת תעשה לו — הוא פשוט צורך

אותה והיא חלק מהחיים שלו. למערב לוקח הרבה זמן להבין שיש גם פטריות שלא משנות

תודעה. זה לוקח זמן ולצערי גם הייצור התעשייתי מכתים את המוניטין של הפטריות האלה,

כי אנשים צורכים ולא מרגישים שינוי. את אמרת לי שצרכת פטריות בקפסולה. ניסית וזה לא

עזר לך, נכון?

נכון. ככלל, השוק מוצף במוצרי פטריות. באבקות. בקפסולות. בתמציות. במשקאות.

מה הסיפור עם זה? זה עובד?

עולם תוספי התזונה, בלי קשר לפטריות, מורכב מחברות שהן חברות מותג. יש מפעלים

לתוספי תזונה, והחברות מזמינות מהמפעלים ומשווקות. עובדתית, בעלי המותג לא יודעים

מה יש בפורמולה.

ובהקשר של פטריות?

יש מפעל בסין, בגודל של חצי מדינת ישראל. הם עושים עבודה מטורפת. להסיר בפניהם

את הכובע. הם מייצרים תפטיר של פטריות ל– 90% מהעולם. יש את כל התקנים שצריך,

הטפסים הנדרשים, ונשאר רק לארוז ולשווק. הנקודה היא שאף אחד ממי שמוכר אותן לא

משקר.

אתה בטוח? אני בדקתי המון אתרים של חברות, בארץ ובעולם. כולן מצהירות שהן

מוכרות פטריות טהורות.

זו מגמה עולמית, זה ממש לא קורה רק בישראל. והם לא משקרים. זה העניין. הם אומרים

“אנחנו מוכרים פטריות ריישי טהורות”. אין פה שקר. פשוט בקפסולה יש, מה שנקרא,

נוצות של טווס אחר.

אז זה שקר.

זה לא שקר, כי זה באמת ריישי. תחשבי, נניח, שמייצרים יין, אבל משתמשים בעלים ובענפים

של הגפן.

נו, אז זה שקר.

לא שקר. פשוט אף אחד לא נותן התוויות אמיתיות. הולכים מסביב. “מחקרים מראים”,

וכאלה משחקי מילים, אבל אף אחד לא משקר.

אז אולי זה שקר, אבל יכול להיות שהם מאמינים לעצמם.

לא יכול להיות, בטוח. אני משוכנע שהם מאמינים לעצמם.

מה לגבי אפקט הפלסבו? ברור שיש גם עניין של מינונים, ואיכות, ועדיין, נניח שאני

אדם לא מאמין. לא מאמינה בפטריות, לא מאמינה לך. זה יעבוד לי?

אם מישהו מראש לא מאמין, לא הייתי מציע לו להתחיל בכלל. מצד שני, אני יכול לספר לך

שאבא שלי, קיבוצניק, דייג, אין בו רגש. איבד אח — דמעה לא ראיתי. הוא כמובן צחק עליי

ועל הפטריות, אבל אמר יאללה, בוא אני אקח את הפטריות שלך. מדדי הדם שלו השתנו,

והוא עדיין היה סקפטי. אחרי כשנתיים גילו לו מחלה מסוימת, והתחלתי לטפל בו בתרכובות

, שהכנתי עבורו, קצת יותר אגרסיביות, והיום אין לזה זכר. הוא אומר שהוא מרגיש כמו בן 16

ואם נגמרות לו הפטריות הוא מיד מתקשר לחפור לי על זה. אז זה עניין של מינונים, ואופן

צריכה, וכמובן הביטחון. האם אתה מאמין לאדם שנתן לך את הפטריות. כי אם לא, ואם לא

תתמסר לתהליך, זו בעיה.

בוא נדבר על האתגר שהצבת לעצמך, לשלוט בכל השרשרת. משלב התרבית ועד

המיצוי.

אם נקביל לחקלאי סטנדרטי, אני גם היצרן של השתילים, שעובד על הגנטיקה והתרביות,

ואני גם החקלאי שמגדל, וגם האיש שמעבד וממצה. פשוט הבנתי שאם אני לא אהיה על

הכל, כל הזמן, אני לא אוכל לייצג את מה שאני מאמין בו.

מסעיר. ממש התחשק .mad scientist– הראית לי את חדרי הגידול שלך. באווירת ה

לי להתחיל לשחק עם זה. תסביר על תהליך הגידול.

הוא מעגלי, כמו המחזור של הפטרייה עצמה. אני מתחיל מהתרבית, שמגיעה מהטבע או

מאוניברסיטאות במזרח. אני יכול להשתמש בתרבית רקמה, שזה בעצם אומר שאני לוקח

חתיכת פטרייה, ומייצר ממנה פטריות חדשות, ואני יכול לעבוד גם עם נבגים, שזה דור חדש.

אני צריך תרבית שתהיה חזקה וטובה, שתיתן יבול ותדע לחיות לאורך זמן. אם אני רואה

היחלשות, זה אומר להתחיל להוציא נבג מפה ונבג משם ולהתחיל משהו חדש. עבודה

אינסופית. אחר כך אני מגדל את התפטיר בתרבית נוזלית, זה תהליך הפרמנטציה. שם רוב

העולם התעשייתי עוצר, שם כבר יש להם את המוצר. אני ממשיך — מכין מצעי גידול

מועשרים בוויטמינים וחלבונים, בהתאם להעדפה של התרבית, מעביר אותה תהליכי

אינקולציה ואינקובציה, ומשם לחדר הפרחה. ההפרחה יכולה לקחת חודשיים או שלושה.

האתגר שלנו הוא שזה ייקח כמה שיותר זמן. אחרי שהיא צומחת צריך גם לייבש אותה, ואני

הגעתי למסקנה שייבוש בחום פוגע באיכויות שלה, אז אני הולך על הקפאה יבשה, שזו

טכנולוגיה מאתגרת, ולא רציתי לתת למפעל חיצוני לבצע אותה, כי שוב, האיכויות עשויות

להיפגע. בקיצור, זה מורכב. באמת אין לי ברירה אלא להיות על זה בכל שלב ושלב. לשלוט

על כל התהליך.

אם היינו לוקחים את המקרה שלך כמקרה בוחן, נגיד באיזו פקולטה לניהול, היו

אומרים לך לסגור ומיד. מוצר רגיש, תהליך ארוך, פחת עצום, סיכונים גבוהים. היו

מייעצים לך להזמין מסין כמו כולם.

אני לא מכחיש שיש לזה מחירים, ושזה מאתגר, אבל אני באתי לחנך. אני לא אזמין מסין

בחיים קודם כל, כי זה משעמם אותי. אם אני סוחר בפטריות כאלה, אני יכול כבר ללכת

לסחור בבורסה או למלצר או לא יודע מה. איפה האהבה שלי לפטריות? אני נמצא ממקום

של אהבה בתחום הזה, לא ממקום של כסף. ברור שאני צריך להביא אוכל הביתה, אני לא

תמים, אבל זו לא הסיבה שאני עושה את זה. הסיבה היא שאני מבין את הכוח של הפטריות.

מי שרוצה לעשות כסף, סבבה. מבחינתי שאחרים יעשו כסף. אני באתי לייצר מציאות.

אתה מכבד את הפטרייה.

מכבד, אוהב, מוקיר. הכל. מודה לה על עצם קיומה, כי אותי, באופן אישי, זה הציל, ואני

רוצה שכולם ירגישו ככה. אחרי 7 באוקטובר כולנו מצולקים. אנשים במצוקה מתקשרים אליי

כל הזמן ומספרים שאין תורים לפסיכיאטרים חודשים קדימה. אני רואה שהפטריות יכולות

לעזור. אולי הן לא פותרות לכולם את הבעיה, אבל הן עוזרות. בתחילת המלחמה שלחתי

אלפי בקבוקים בחינם לעזה. חיילים דיווחו שהיתה להם יותר אנרגיה. שהם הצליחו לישון

טוב יותר בלילה. אני גם מלווה לא מעט נפגעי נובה ולוחמי צה”ל. לא לכולם זה עוזר, אבל

בשביל אלו שזה עוזר להם, אני קם כל יום בארבע בבוקר.

מה העניין עם ארבע בבוקר?

כשאתה עושה משהו שאתה אוהב, אתה על קוצים. כל יום, כשאני מגיע לחווה ורואה את

הפטריות גדלות, אני מתרגש מזה מחדש.

בוא נדבר על העמדה הזאת — אתה גם מגדל, וגם סוג של מטפל. תעשה לי רגע סדר

באירוע.

אני לא מטפל, חלילה. לא למדתי רפואה אלטרנטיבית, ובטח שלא רפואת מיינסטרים.

התהליך שעברתי בנפש שלי, בחיים שלי, איפשר לי להסתכל על אנשים קצת אחרת. קודם

לכן הייתי סופר־שיפוטי. הפסקתי. היום כשאני מסתכל על אנשים, גם אם הם מתנהגים

בצורה לא מקובלת, אני מסוגל להכיל את זה, כי אני מבין שההתנהגות לא קשורה לכוונה,

היא מגיעה ממצוקה.

אבל אתה יודע מה מתאים למי, ואיך, וכמה? איך הבנת, למשל, מה בדיוק אבא שלך

צריך?

לא הבנתי, אבל בסופו של יום יש לי ניסיון בפטריות שלאף אחד אין. אני אולי לא יודע לדבר

בשפה המקצועית, הטיפולית, אבל אני מבין, בפרקטיקה, מה זה עושה לבני אדם. אני לא

יודע להסביר בדיוק איך, ואין לי את הכלים להבין את כל התהליכים שהפטרייה עושה, אבל

יש לי ניסיון ותחושה. לפני כמה זמן התארחתי בפודקאסט, ודיברנו על טיפול נפשי

בפטריות. אנשים התחילו להתקשר אליי, לבקש עזרה ולשאול כמה אני לוקח לטיפול. אני

לא לוקח כסף, כמובן, כי אני לא מטפל. אני מגדל פטריות. אבל איכשהו מצאתי את עצמי

מלווה עשרות אנשים, יום־יום.

איך זה היה בשבילך?

מזעזע. זה עשה לי כל כך רע. היה לי כל כך קשה לשמוע על המצוקות, זה הציף אצלי את כל

הבעיות שלי וכל מה שחוויתי. החלטתי לעשות הפרדה. אני לא מטפל. המטרה שלי היא

לתת כלים לאנשים שהם מטפלים מומחים, ואני צריך לייצר עבורם פטריות. שיהיה להם עוד

כלי בארגז הכלים שלהם.

“לכל פטרייה יש פוטנציאל רע ופוטנציאל טוב, וזה תלוי במזון שלה.

יש פטרייה שמאוד אוהבים ללקט בישראל — מורצ’לה. אבל אנשים

לא יודעים שאם הם ילקטו אותה במטעי הדרים הם יקבלו הרעלה

קשה. יש חומר מסוים בעץ ובעלים של ההדרים שהיא יודעת לפרק,

והיא הופכת את זה לטוקסין”

אנחנו מסתובבים בשיחה הזאת סביב מילים כמו משמעות, שליחות. אולי אפילו

ייעוד.

לגמרי. חוץ מהייעוד. זה לא. זה כמו שנגדיר מה התפקיד של הפטרייה בטבע, כדי שנוכל

לדבר עליה. לא. לפטרייה אין שום תפקיד שקשור אלינו. זה כמו להגיד שבני האדם הורסים

את הכדור. זה שם אותנו במקום מתנשא מעל הטבע. אנחנו הורסים אותו, אבל גם ההריסה

את הכדור. זה שם אותנו במקום מתנשא מעל הטבע. אנחנו הורסים אותו, אבל גם ההריסה

של הכדור זה חלק מהמחזוריות שלו.

היום אני כותבת את זה ב”הארץ”, מחר מגיעים לפה אנשים עם קלשונים. כשעשיתי

את התחקיר דווקא קראתי שהנהייה אחרי הפטריות כבר מתחילה להשמיד את בתי

הגידול שלהן, משנה את האקוסיסטם בכל המקומות שבהן הפטריות האלה גדלות.

שטויות.

תסביר.

לפני שאני מגדל פטריות, אני לקט. לא חושב שיש הרבה אנשים בישראל שבילו ביער כמוני.

זו המהות של החיים שלי. ליקוטים. אני חוזר שוב ושוב לשטח, עוקב אחרי מזג האוויר, רושם

לעצמי מתי ירד גשם ראשון. אוסף את כל הנתונים ועוקב אחריהם, כדי לדעת לאן ללכת

בשנה הבאה. מה שאנחנו עושים, בקטיף פטריות, זה כלום ושום דבר לעומת מה שהחזירים

עושים, כשהם נוברים והופכים את הקרקע. ליקוט לא יכול לפגוע בתפטיר שנמצא באדמה

מי יודע כמה שנים. צמצום אזורי מחיה, שפכים, זיהום אוויר — זה כן. ליקוט לא פוגע. לא

צריך ללכת עם סלסילה מיוחדת, עם חורים, כדי לפזר את הנבגים. זה שטויות. הנבגים

נמצאים בכל מקום, והמיסליום יודע גם לייצר נבגים בתוך האדמה. אגב, מה שאכן הורס זה

שתמיד אומרים לקטום את הפטרייה בסכין כדי לא לעקור מהקרקע. בולשיט. המתכת הרבה

יותר גרועה למושבה ועשויה לזהם את כל המצע. תעקור מהקרקע, תכסה טיפה, תאמין לי

שאחר כך תצא עוד פטרייה.

“בתחילת המלחמה שלחתי אלפי בקבוקים בחינם לעזה. חיילים דיווחו

שהיתה להם יותר אנרגיה. שהם הצליחו לישון טוב יותר. אני גם מלווה

לא מעט נפגעי נובה ולוחמי צה”ל. לא לכולם זה עוזר, אבל בשביל אלו

שכן, אני קם כל יום בארבע בבוקר”

אם אנחנו כבר באזורים האינטואיטיביים, האם יש הבדל בין פטרייה טפילית לבין

פטרייה שהיא לא טפילית. במהות שלהן? באופן שבו הן עוזרות?

על הקורדיספס מספרים כל מיני שטויות. שהיא משתלטת על המוח של החרק. שהיא

גורמת לו לעלות גבוה על העץ ולפתוח את הפה. זה לא נכון. לפטרייה אין שום תובנות

שהיא משעבדת חרק עכשיו, החרק עולה על העץ כי זה חלק מהחיים שלו. האופן שבו

הפטרייה תעבוד נקבע על ידי היכולות שלה, האתגרים שבהם עמדה ובעקבותיהם פיתחה

את החומרים הפעילים המסוימים שיש בה. אני בכלל מתנגד לקטגוריזציה של פטריות.

פטריות רעל, פטריות מרפא — אין דבר כזה. לכל פטרייה יש פוטנציאל הרס ופוטנציאל

התחדשות.

ומה יכריע אם היא הורסת או בונה?

המזון שלה. יש פטרייה שקוראים לה מורצ’לה. נורא מתלהבים ללקט אותה בישראל. מה

שהם לא מבינים זה שאם הם ילקטו אותה במטעי הדרים הם יקבלו הרעלה קשה. יש חומר

מסוים בעץ ובעלים של ההדרים שהיא יודעת לפרק, והיא הופכת את זה לטוקסין. הפטרייה

צ’יקן אוף דה וודס שאני ממש אוהב — כשהיא גדלה על אקליפטוס, היא מייצרת בתוכה

חומרים פסיכואקטיביים. למה? היא מפרקת משהו שנמצא בתוך העץ. כשהיא גדלה על

חרוב או על אלון, זה לא קורה. את מבינה כמה משמעותי המזון, כמה הוא משפיע על

היכולות שלה?

אתה יכול לנסות לתאר לי איך אתה חושב? כשאתה משדך בין פטרייה ספציפית לבין

שימוש חדש שלה, למשל.

אני לא חושב. אני פשוט עושה.

תנסה רגע. גם אם זה אינטואיטיבי.

אני אנסה להסביר לך מה אני מרגיש כשאני הולך ביער, אוקיי? באופן כללי, מה שמיוחד

בפטרייה זה שהיום היא פה, מחר היא נעלמת. ולהפך. אתמול לא היה כלום, היום יש מבנה

בגובה 40 סנטימטר מעל האדמה. לא כמו צמח, שמתפתח במשך שבועות או חודשים.

כשאני הולך ביער, אני אפילו לא בהכרח מחפש פטריות. אני מחפש משהו שהוא לא חלק

מהנוף. אני סורק. מחפש את הבליטה הלא קשורה מתחת למחטים של האורן. זו לא אבן.

את הפטרייה שנקראת “נטופה ערבה”, למשל, אני רואה מפני שצורת הצמיחה שלה גורמת

את הפטרייה שנקראת “נטופה ערבה”, למשל, אני רואה מפני שצורת הצמיחה שלה גורמת

למחטי האורן לעשות מין סיבוב כזה. מערבולת. אז יש לי את הידע הזה, ואת כל המחשבות

האלה על פטריות, ואם אני פתאום קורא אייטם בעיתון על איזו תופעה, אני חושב — רגע,

אולי הפטרייה הזאת והזאת יכולה לעזור למצב הזה והזה? בוא ננסה. ואני מנסה. פשוט

עושה. בלי פחד. אין בי פחד לנסות. לא היה בי פחד לשלוח עשרת אלפים בקבוקים לעזה,

בלי לשאול שאלות. אני חושב שנקודת המוצא שלי היא שלפטריות אין גבולות. שלכל

מחשבה או בעיה יש פתרון שאולי יימצא בתוך הפטרייה, ושווה לנסות. זהו.

כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע”מ ©